צום ט' באב

השבוע אנו מסיימים את תקופת ימי בין המצרים, וביום ראשון יחול צום ט' באב, שהוא יום צום ואבל לאומי לזכר חורבן בית המקדש וירושלים. ט' באב נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לחורבן הכפול – חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכדנצר מלך בבל בחודש אב בשנת 586 לפני הספירה. והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בחודש אב בשנת 70 לספירה. לפי המסורת ט' באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל את האסונות השונים שקרו לעם ישראל עד לשואה: חטא המרגלים במדבר, חורבן בית המקדש הראשון, חורבן בית המקדש השני, חורבן ביתר וסיום מרד בר כוכבא.

והיכן זה התחיל? זה התחיל בחוסר הכרת הטוב והבכיינות האין סופית שלנו. המעיין בפרשות העוסקות בגאולת מצרים יראה שהעם בוכים כל הזמן : אף על פי שיש ענני כבוד, באר מרים, מן מִן השמים, כולם בוכים. המן, מזון מלאכים, והלוואי וזכינו לאכול ממנו. מתלוננים על המים, רוצים בשר כשיש שפע, עד השיא הוא חטא המרגלים, שהוציאו דיבה על ארץ ישראל, וזה הקש ששבר את גב הגמל .זה היה בט' באב: "ויבכו בלילה ההוא". ומאז אנו סובלים. חורבן שני הבתים, מוות למיליוני יהודים במשך כל הדורות במיתות שונות ועינויים קשים, רדיפות, מסעי צלב, אינקוויזיציה, גירוש ספרד, עלילות דם, שואה והיום פיגועים ומחלות קשות ונוראות. ונשאלת השאלה אם בגלל כמה מילים כל השפע של הייסורים, שהרי לא עשו את העבירות החמורות של ייהרג ובל יעבור, של רצח, שפיכות דמים, עבודה זרה ועריות.

והתשובה כן. כשאין הכרת הטוב, אזי הכול נופל, היות שתכונה זו שאני שוכח מה שעשו למעני, הרעיפו עליי ללא תנאים, משהו בתוכי צריך תיקון. ישראל יצאו מהמקום הכי נורא, מעבדות: לא יום ולא לילה, השלכת תינוקות ליאור. והנה, הם מתפנקים במדבר עם שמירה של הבורא: שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה. הנעליים צמחו עם הגוף, והנה שוכחים את האתמול.

בדרך הטבע כולנו מתלוננים. חז"ל אומרים שבכל רגע יכול להיות הרבה יותר גרוע, משמע שמצבך כרגע הוא הכי טוב ולא חשוב היכן אתה. אז למה לא להודות? חז"ל קובעים שהחורבן נבע בשל חוסר כבוד, הערכה, שנאת חינם, ובלשוננו "אני ואפסי עוד". קודם כול אני, ואם יישאר משהו, אז השכן, חבר או כל מי שיהיה. ובעיקר מחוסר הכרת הטוב. עד לא מזמן היו קורסים של איך לנצח את הקולגות. ולמה שלא יהיה קורס של איך לפרגן לקולגה? וזה המשיך עד ששנאת חינם הביאה בסופו של דבר לחורבן.

הנה קטע מתוך אחת מאגדות החורבן המספרת על שנאת חינם ערב חורבן הבית השני וירושלים:

עשיר אחד בירושלים ארגן מסיבה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חבריו, ובהם יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו, שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין כי המארח החליט להשלים עמו והגיע לבית החוגגים. הופעתו במסיבה הרגיזה את בעל השמחה, והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע ביקש מהמארח שלא להעליבו בפני האורחים ולאפשר לו להישאר. הוא אף הציע לכסות מכספו את מחיר המסיבה, אך המארח נטלו בידו ולעיני כולם גירש את בר קמצא מהחגיגה בבושת פנים.

בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו במסיבה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו. הוא החליט לנקום ונסע לרומא לספר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קרבן ליהודים במטרה שיקריבו אותו, והם, כך הסביר לו, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן בניב שפתיו מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכוהנים להקריבו. ואכן כך היה. פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה.

הלויים בגלות קטעו את בהונות אצבעותיהם היות שהכובשים בגלות ביקשו מהם לנגן על כלי שיר. הלווים היו ידועים כנגנים ברמות שאין לנו מושג והבנה. דוד המלך כבר כתב עליהם בנבואה לפני כן: איך נשיר את שיר ציון על אדמת נכר . אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי. החורבן מלווה את היהודי על כל שעל וצעד בחייו. החל מהברית, בר המצווה, שבירת הכוס בחתונה ועד יום מותו מתוך ידיעה שכשתהיה הגאולה תהיה גם תחיית המתים.

התימנים לדוגמה מרוב צער ומתוך הידיעה שהשיר נאסר עד הגאולה החלו לנגן על כלי שיר מפח, תופעה שידועה עד היום

יוה עד היום פח . תופעה שיועה עדהגאולה תהיה גם תחית המתים .

ע הוא הכי טוב ולא חשוב היכן אתה . השפע של היסוריםבחינה התימנית, שהרי התימנים היו בקיאים לא פחות בנגינה, אך אסרו על עצמם ניגון בכלים כמו נבל, כינור, מצלתיים, שהיו כלים בבית המקדש.

יום ט' באב זה יום של שעת רצון. אותם כלים שהחריבו את הבית קיימים נגדם כלים לבנייה. חודש אב מקדים את חודש הסליחות והרחמים ומהווה בסיס לעצור את הרוטינה חסרת הכיוון שיכולה לקבוע איך תיראה השנה הבאה. חשבון נפש אינו מילה מגונה. כל אחד יודע בוודאות היכן הנקודות החלשות שלו. ואם נצליח לתקן מידה אחת ונכון, נוכל להרוויח גם את התכלית וגם להיות כלי להעברה, ולא צריך להוסיף מילים על הימים האחרונים שעברנו במלחמה קשה מול ארגון החמאס בעזה.

מי ייתן ונזכה כולנו להשלמת החסר, שהרי כולנו חסרים. לעתים מילה טובה, עזרה ופרגון יכולים לעשות למי שמולנו את החיים. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – הוא משפט עם תכלית לבניית חיים נכונים. ומכאן תהיה הדרך לגאולה קצרה מאוד. מי ייתן ונדע ימים טובים יותר בכל התחומים, אמן.