צום תשעה באב

בשבוע שעבר קיבלנו את חודש אב, ועליו נאמר: "משנכנס אב, ממעטים בשמחה". חודש אב הוא החודש הכי עצוב, אך יהפוך להיות בעתיד שמח. באותו מקום שנתקלקל, שם אפשר לתקן. ט' באב יהיה לעתיד לבוא אחד מהמועדים. עובדה שבזמן הבית, ביום זה נהגו כמו בחגים: אכלו ושתו. ונזכיר שזה היה לאחר חטא המרגלים והגזרה שמתו במדבר.
ט' באב נקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לחורבן הכפול – חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני. הבית הראשון נחרב ונשרף בידי נבוכנאצר מלך בבל בחודש אב בשנת 586 לפני הספירה, והבית השני נחרב והועלה באש בידי המצביא הרומאי טיטוס בחודש אב בשנת 70 לספירה. לפי המסורת, ט' באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל את האסונות השונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן הבית השני ועד לשואה.
אך עם זאת, ט' באב, שנופל השנה במוצאי שבת ויום ראשון, מסמל את השיא בחורבן, היום שבו הוצת המקדש ונמשך עד י' באב, וזהו הכאב הלאומי הארוך והקשה ביותר.
אב – ראשי תיבות של אדום ובבל. שתי אומות שהחריבו את שני בתי המקדש. אך אין זה מקרה. תחילת הגזרה הייתה חטא המרגלים. בסך הכול דיברו על הארץ, והתוצאה הייתה הרת אסון ויום זה הפך ליום פורענות: "ויבכו כל העם בלילה ההוא" הוא ליל ט' באב. מוות במדבר של כל מי שהיה במדבר בגיל עשרים ומעלה. חורבן שני הבתים הוא הרס רוחני ונפשי של עם שלם. מכאן רואים עד כמה חמורה פתיחת הפה וכמה צריך לשקול תכליתית כל מילה היוצאת מפינו.
עם ישראל זכה לתקומה ראשונה, אך כל עוד לא ייבנה הבית, לא יגיע לתכלית שלשמה נברא העולם ולא תהיה גאולה תכליתית. הבית טומן בחובו אושר, שלווה, כבוד, שלום, שפע רוחני וגשמי, אמונה באל אחד. נתאר לעצמנו נחיתות בנמל התעופה בן גוריון של מיליוני אנשים מכל קצות העולם, ובלבד שיגיעו בזמן להקרבת קרבנות שהן תודה או בקשת כפרה, שהרי אנו בשר ודם ועבירות הן חלק מהווייתו של האדם.
חשבתי לומר שמכיוון שאנו נוגעים בחורבן הבית, אולי כדאי להתמקד בחורבן מתמשך של אין ספור בתים בישראל – עובדה מדאיגה שטומנת בחובה הרס כלכלי, נפשי לכל מי שמעורב, הוויה מדאיגה עם אין ספור בעיות. לו היינו מעט מכבדים את בן הזוג ומבינים לרוחו, אילו היינו מבינים שכל תשומת הלב נותנים תחילה בבית ולאחר מכן בעבודה, על כל הכבוד שחובה לכבד כל אדם באשר הוא אדם, אך ביתי הוא מבצרי ולצערנו בשנים האחרונות הבית הפך להיות אויב. הגמרא אומרת שביתו של אדם היא אשתו, ועקרת הבית היא עיקר הבית. חוסר הסבלנות, הידיעה, הקבלה וההבנה של בן הזוג, שמה שיש לי הוא הכי טוב, מביא אותנו למחוזות שליליים והרסניים. לא מעט זוגות מפרקים את החבילה על סיבה חסרת תכלית ותוכן, והאחוזים רק עולים.
ונשאלת השאלה: מה עם הילדים? אבא יש רק אחד ואימא יש רק אחת. בקבלה כתוב: "קשה זיווגו של אדם יותר מקריעת ים סוף". פעם טכנאי שעבד אצלי בבית ענה לטלפון: "כן, מאמי, מה שלומך, מותק?" שאלתי אותו: "זו אשתך?" ענה לי: "לא, הפקידה שלנו". שאלתי: "כך אתה גם מפרגן לאשתך?" ענה: "ת'אמת? לא". כאן מתחיל החורבן. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – כל אדם, כל בית, הוא מקדש. מלך חייב שיהיו לו נתינים ומקום להשרות את תמיכתו. משיח חייב מקום מתאים ועם שידרוש אותו. אומרים שמשיח נולד בט' באב. כולנו במיקרו ובמקרו מכירים אין ספור בעיות קשות אצל מכרים, שכנים, אחים, שאצלם ט' באב כל השנה.
יום ט' באב זה יום של שעת רצון. הכלים שקולים, אותם כלים שהחריבו את הבית, קיימים נגדם כלים לבנייה. חודש אב מקדים את חודש הסליחות והרחמים ומהווה בסיס לעצור את הרוטינה חסרת הכיוון שיכולה לקבוע איך תיראה השנה הבאה. חשבון נפש אינו ביטוי מגונה. כל אחד יודע בוודאות היכן הנקודות החלשות שלו. ואם נצליח לתקן מידה אחת ונכון, נוכל להרוויח גם את התכלית וגם להיות כלי להעברה. וכך נזכה כולנו להשלמת החסר, שהרי כולנו חסרים.
לעתים מילה טובה, עזרה, פרגון יכולים לעשות למי שמולנו את היום. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" הוא משפט עם תכלית לבניית חיים נכונים. ומכאן תהיה הדרך לגאולה קצרה מאוד. מומלץ מאוד להכיר את המשמעות של ט' באב ולנהוג בצורה צנועה. מי שיכול לצום באותו יום שיצום, ומי שקשה לו שיאכל בשקט ובצנעה.
המדינה מרכינה ראש וסוגרת את כל עסקי העינוגים בליל ט' באב ככבוד לחורבן הבית, ובבית הכנסת תפילת ערבית נעשית בישיבה על הרצפה ומתחילה בפסוקים:
"על נהרות בבל ישבנו שם בכינו את ציון". מספרים על נפוליאון שבכיבושיו הרבים פגש יהודים יושבים ובוכים ושאל אותם: "על מה אתם בוכים?" אמרו: "על חורבן בית המקדש שלנו". "מתי זה קרה?" שאל נפוליאון. "לפני אלפיים שנה", ענו לו. התמלא הערכה ואמר: "עם שזוכר את עברו ומבכה את ביתו יש לו הווה ויהיה לו עתיד".
קחו לכם את זה כחומר למחשבה,
נחום תמיר, נומרולוג
050-4228818
www.nahumtamir.co.il