תמונות של פעם… דפדוף באלבומי התמונות המשפחתיים תמיד לוקח אותי למסע במנהרת הזמן.
מאת: חסיה שירי
כל תמונה היא מעין קפסולה האוצרת בתוכה רגע אחד הגלום בתוכו זיכרון וסיפור מן העבר שאליו חוברים כבמטה של קסם כל התחושות, הרגשות ואפילו הריחות שחווינו בעת הצילום.
תמונות שמספרות לי על ה"אני" שהיה באותו הרגע שעדשת המצלמה תפסה אותי.
רגע שבו חבר התבונן בי ולחץ על כפתור קולני שפסק: זהו! זה הרגע! ולרוב תפס אותי לא מוכנה ובלי יכולת לשפר עמדה.
את התשלילים אספנו בחרדת קודש של מי שמחזיק בידו חיים שלא יחזרו.
ופיתוח התמונות לווה תמיד בשמחה וציפייה, בעיקר זכורים לי הימים שלאחר הטיול השנתי שעיקר העיסוק בכיתה היה התבוננות נרגשת בתמונת והחלפתן עם כיתוב למזכרת.
היום יש בעיקר סלפי…
ללא הפרספקטיבה של המצלם ה"אחר", ללא רגע ספונטני שמספר חיים, יש בעיקר סרט מבוים היטב, יש את ה"אני" שאני מספרת לעצמי ולעולם.
צילום שבו נקודת המבט היא של המצולם על עצמו, של איך הוא רוצה להיראות, ובדרך כלל זה בדיוק באותה זווית מחמיאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל תמונה ותמונה.
אם בעבר צילמנו כדי לתעד רגע לעתיד, היום הסלפי הוא הרגע, סלפי למען הסלפי עצמו, רגע שיפנה את מקומו לעוד רגע מאוד דומה שיבוא על חשבון רגע אחר שפינה את מקומו כדי להגדיל את הזיכרון, אך לא את הזיכרון שמשמר את העבר, אלא הזיכרון של המכשיר שהוא המחסן הזמני ביותר לכל הרגעים.