סער היינמן, במכתב לחברו סגן משנה בר רהב ז"ל, לוחם הנדסה קרבית שנהרג לאחר שטיל נ"ט פגע בכלי הנדסי באזור רפיח שבדרום רצועת עזה.
אבא,
כבר מגיל קטן לימדת אותי שאסור לקטוף פרחים, הסברת לי כי הם שמורים, יפים ומוגנים.. הבנתי ממך שאנחנו צריכים לשמור עליהם.. אך לא ציפיתי שאותם הפרחים ישמרו גם עלינו, וביום מן הימים ייקטפו מחיינו..
בר,
״הו ילד עבר זמן.. נסעת לחפש רחוק מכאן, ואנחנו מחכים לך… ילד שלנו בעולם.. ציפור אדם כמו כולם, מחפש את האופק.. כל מטוס שטס בשמיים, כל כוכב מאיר בעיניים, מזכיר לנו אותך נחליאלי לפניי הגשם, צרצרים בשעות הערב.. תמיד יחכו לך, תמיד יחכו לך.. ״
הונחת, אתה למטה עכשיו.. אבל בעצם למעלה.. אז איפה פה ההגיון?
אני מצטער שלא הגעתי היום אחי, אני פשוט כאן, בתוך זה.. ממשיך את מה שהתחלת.. השארת אחרייך כח של צבא שלם.. ואנחנו נחזיר באותו המטבע אני מבטיח לך..
נוח על משכבך אחי, זה פשוט לא נקלט לי..
נשבע שאלחם בהם כמו משוגע קשה, בכל כוחי ארוץ עליהם ואין בי רחמים.. כי אין פה מקום באמת לשיר, באמת לחלום..
מבטיח לזכור את הצחוקים שהיינו מריצים במסיבות, את ההודעות עידוד שלך בקורס מכים שדחפת אותי לא להפסיק, ואמרתי לך שלא טוב לי בקורס, ותמיד היית אדיש לדברים השליליים, כי תמיד שידרת חיובי לסובבים אותך.. וגם כשנפגשנו בביסלח כשהייתי בקורס, כשישנו אוהל ליד אוהל, והברחת לי אוכל מהצוות שלך, והיה לי קפוא ולא באתי מאורגן אז דאגת ונתת לי את הסווצ׳רט שלך.. לא אשכח את העידוד שלך של מה שהיה לי בגדוד, לא אשכח את התמיכה שלך, את האוזן הקשבת שלך.. אני מנסה לקום מזה, אני פשוט לא מצליח..
מצטער שלא באתי לראות אותך בפעם האחרונה..
אני כאן,באדמה שבה היית עד לא מזמן..
נלחם למען הצדק, אמנם לא תחזור אלינו,אבל אנחנו נעשה הכל כדי לזכור מי היית..
.