"הלל הייתה לבדה בבית. היה לנו נס גדול שאחיות שלה כבר לא היו בבית, אחרת היה לנו טבח לא נורמלי; הוא הסתובב בבית וחיפש את מי לטבוח. כשבעלי חזר הוא נכנס הביתה עם שני חברים שלו מכיתת כוננות והוא ראה מה קרה, והוא צורח 'הלל הלל'. המחבל חיכה לנו בבית, בחדר השני. ואם החבר שלנו לא היה יורה במחבל, הוא היה רוצח את בעלי. ואם הבנות שלי היו שם, הוא היה שוחט אותנו והיה לנו את משפחת פוגל 2. ואם הוא לא היה פוגע בהללי שלנו – הוא היה עולה למשפחות הצעירות וטובח שם.
אולי הבת שלי היא העולה על המוקד. היא נשמה כל-כך טהורה, ילדה שלא חטאה. אני בתור אמא עוד לא הספקתי לריב איתה. היא לא ביקשה כלום. זו נשמה צדיקה וטהורה. אני אומרת לרבונו-של-עולם: 'די אין לנו עוד מקום'".