את הזמן הפנוי שלי אני נוהגת לבלות בשיטוט בין הרשתות החברתיות ובין אתרי אופנה, בלוגים וכתבות. בכל פעם אני נדהמת מהיוקרה והקלאסיות הנוצצות של בתי האופנה בחו"ל, ושואלת את עצמי: למה פה בישראל זה לא ככה? אז נכון, הפתגם המפורסם "הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר" מתאים בהרבה מהסיטואציות הללו. אך האם זו האמת?
מאת: נעם ברזני
אמנם מדינתנו הקטנה והיפה ניחנה במזג האוויר חמים בשבעים וחמשים אחוזים מימות השנה, אך האם זו הסיבה שהסטייל, היוקרה והקלאסיות מסתכמים ב-T shirt נוחה ומכנסי ג'ינס קלילים או בשמלה קלילה בימי הקיץ מבדי השיפון שנשפכים ונעימים? אני מוצאת את עצמי בוחנת את דמויות האנשים שעוברים מולי, ובכל פעם מגיעה למסקנה כי חסרה פה התעוזה! זו בדיוק המילה המתאימה.
הרי אם אני יוצאת לשתות משקה עם חברות לא אלבש שמלת קוקטייל יוקרתית, כי החבורה שתשב לידנו תסתכל עליי בצורה בוחנת ותחשוב לעצמה "מאיזה סרט היא יצאה?". אני רואה את האומץ והתעוזה שיש לנשים בעולם, אלו אשר לובשות שמלה יוקרתית וקלאסית עם נעלי ספורט, שילובים מעניינים של בדים וצבעים כאילו יצאו ממגזין אופנה. אני מסתכלת ושואלת את עצמי: האם בנות ישראל יאהבו את האופנה הזאת, או שהיא ייחודית לאירופה ולארצות אחרות?
אז כן, כמו שאר הנשים בעולם גם בנות ישראל הן קרבנות אופנה, במובן היפה של המשפט כמובן. אנחנו נתונות לקווי האופנה והטרנדים שמכתיבות לנו החברות ומותגים השונים ואיננו מאמצות לעצמנו סגנון משלנו ייחודי, אלא סגנון שהוא אחד מיני רבים שהכתיב מעצב כזה או אחר.
האם היוקרה הזאת יכולה להתקיים בארצנו הקטנטונת? אכן כן, הצבעוניות, השפע, היוקרה, השילובים המעניינים הם זמינים לנו בכל עת ובכל זמן שנרצה, מחכים לנו על קולבים ובמדפי החנויות השונות. כל מה שעלינו לעשות הוא להעז, להסכים לעצמנו ללבוש את מה שתמיד חלמנו גם אם הוא לא קו האופנה העכשווי וגם אם שאר הסובבות אותי אוהבות סגנון אחר. זה מה שהופך אותנו למיוחדות, לשונות. הרי הבגד הוא החזית שלנו, הוא זה שמשקף לעולם מי אנחנו ומה אנחנו. לכן, אם נסכים לעצמנו להעז, נוכל להכתיב דפוסי אופנה חדשים ושונים שלא רואים בכל יום ברחוב הישראלי.
אסכם במשפט אחד – תעוזה היא מילת המפתח.